כבר לא סטרט-אפ
מאת: עידו סום*, מייסד נובה

 
לפני כמה שבועות עלה הרעיון שאולי מישהו מאיתנו יכתוב משהו בעקבות הזכיה בפרס זוסמן. איכשהו, כמו בלא מעט מקרים בעבר, המישהו הזה נבחר להיות אני. אז הנה; פרספקטיבה של 9 שנים בטור אורח אחד.
אתגר לא פשוט – אבל הגיע הזמן לשבת לכתוב.
 
לפני שבועיים וקצת, בעוד אחת מאלפי השיחות שלי עם ברק, השותף והחבר הכי קרוב שלי כבר כמעט חמש עשרה שנים – דיברנו על המשרדים החדשים ליזמים חברתיים במאז"ה 9. בלי להיכנס לפרטים – חשבתי שזה יכול להיות פתרון נחמד להנהלת נובה המתרחבת. ברק, בלי להתבלבל, ירה לעברי: "הכל בסדר איתך?" "כן." השבתי – נובה – הרי אנחנו יזמים חברתיים. ברק חייך והשיב: "יזמים. שלב הסטארט אפ. זה לא עבור ארגון כמו נובה שתיכף חוגג עשור". 
 
אני חושב שכאן טמון חלק גדול מהקסם. תיכף עשר שנים חלפו מאז אותו יום שישבנו בבית הקפה של אוניברסיטת תל אביב, ובעוד ויקי כנפו צעדה לירושלים, שאלנו את עצמנו איך זה יכול להיות שאין משהו "חכם" שאנחנו "יכולים לעשות". אז עשינו.
הרבה אנשים שואלים מה היה המניע של חבורת בני עשרים ושלוש, לנסוע לחפש עמותות שצריכות עזרה בנגב. אני מודה שגם בראי של עשר שנים לאחור – אין לי שום תשובה חכמה. העניין, ואולי זה הסוד של נובה, שהיות ולא היה לנו שום רעיון יותר טוב, נכנסנו לאוטו, ונסענו. בלי לדעת ממש לאן או מה יקרה.
 
עשר שנים אחרי, המסע הזה עדיין נמשך. אינסוף דברים קרו בדרך. קפצנו ראש, בלי לדעת אם יש מים בבריכה. למדנו שהשיעור הכי חשוב ביזמות ואולי בכלל – הוא להתעקש על מה שמאמינים בו באמת. ולא פחות חשוב – לבחור, לא למצוא – לבחור, את השותפים לדרך. המסע שלנו, שעבר משדרות לאשקלון, והמשיך עם הפרויקט הראשון ("כלים שלובים" – חנות לממכר מוצרים של עמותות המעסיקות פגועי נפש מכל הארץ) היה בלתי צפוי לחלוטין. ידענו עליות ומורדות, וברגעים מסויימים היינו ממש קרובים להיכנע. לא היה לנו שום מימון, האוניברסיטאות לא היו מוכנות להיפגש אתנו – שלא לדבר על לשתף פעולה. אני לא אשכח לעולם את מה שאמרו לנו באחת הקרנות הגדולות בארץ: "זה רעיון מצוין. הצורך מובהק. העניין הוא שזה מוקדם מידי. ממש מוקדם. בואו נדבר עוד שלוש ארבע שנים". אולי זה היופי בלהיות כל כך צעירים. בעולם שאין בו "אי אפשר" וכמו שמישהו פעם אמר לי – כשכל מה שיש לך זה זוג תחתונים – זה הכי הרבה שתוכל להפסיד...
 
כמו כלים שלובים, שאחרי לא מעט שנים נפתחה רק לפני חודשיים בתל אביב בפורמט שפינטזנו עליו אז – על ידי בתה של מנכ"לית אותה עמותה (צעירה בת גילנו...), מצאנו את האיזון שלנו. הפכנו לצוות. בני, עודד, שחר ל', שחר כ', הדס, יהודית, ברק ובהמשך אדם ולא מעט חברים מאוד יקרים אחרים – הפכו את נובה לגוף חי. נושם. צומח. שאפתן. ובעיקר – לא מוותר. יחד איתם, הועד, ניר, יורם ז"ל, צביקה ולאורך השנים שלמה, רעיה, גדעון ולא מעט אנשים יקרים אחרים – נתנו מכיסם, אבל הרבה יותר משמעותי – מזמנם, ועזרו לנו להתבגר. קיבלנו כתבות בעיתון. הביקוש לשירותי היעוץ שלנו עלה ועלה. האוניברסיטאות, שפעם לא הסכימו לשבת איתנו – החלו לחזר במרץ בכדי לשתף פעולה. הפכנו לחלק מהתוכנית האקדמית, ולצד זה – מעולם לא הפסקנו לחשוב על איך נהיים יותר מקצועיים. כארגון, כיועצים, כיזמים ומנהיגים עם אחריות חברתית. הפרס היחיד שהיה אכפת לנו ממנו היה הפידבק מהעמותות, ולא פחות מכך – מהמתנדבים. נובה תמיד היתה פלטפורמה מאפשרת לשותפויות שהיו כל כך הגיוניות – שלא היה ברור איך לא התרחשו קודם. לפני שנתיים, ישבתי עם המנהלת של תוכנית היעוץ של בוגרי ה- MBA בסטנפורד. עם תקציב של חצי מיליון דולר בשנה, והפלטפורמה של האוניברסיטה מספר אחת בעולם – הם לא מצליחים להרים את הפרויקט כבר שנים. ההבדל הוא במחוייבות של האנשים.
 
נובה זכתה באוסף פנומנלי של שותפים לדרך מהיום הראשון. ברק ואני השתדלנו תמיד לצרף אנשים יותר מוכשרים מאיתנו – שיאתגרו את צורת החשיבה של נובה כל יום מחדש. תרבות הדיון היתה תמיד פתוחה לחלוטין, וההחלטות התקבלו לטובת הארגון – ולא לטובתו האישית של אף מעורב. הכוח היה שהמנגנון הזה משך עוד ועוד אנשים שהתאימו לו. ברירה טבעית. מי שלא דיבר את השפה עזב. ואלו שנשארו – הטיסו אותנו קדימה. לפני שלוש שנים כמעט, הוזמנו לפרויקט שולחנות עגולים של משרד ראש הממשלה. אנחנו. נובה. מאלו שתמיד היו הילד הרע והמרדן של המגזר השלישי – הפכנו באחת לשיא הקונצנזוס.
 
אני גאה להגיד שבכדי להגיע לשם – לא ויתרנו לעצמנו אף פעם. הוזמנו למרכז הזירה החברתית על בסיס העשייה וההצלחות, ועל אף שנקודת המבט שלנו תמיד היתה צעירה ושונה – היה קשה להתווכח עם עשרות ההצלחות ומאות הבוגרים. הרשת הזו, של צעירים שאכפת להם באמת, ממשיכה להתוות דרך.
 
רוב ההנהלה שלנו, כמו גם לא מעט ראשי צוותים, מנהלי פרויקטים, מנטורים וחברי ועד מנהל – התחילו כסטודנטים מתנדבים. הפרס ע"ש משפחת זוסמן היה מתוק לא רק בגלל הכסף – שנתרם כולו לעמותה. הוא היה מתוק – כי רגע לפני חגיגות העשור – הוא עזר לכולנו לעצור לרגע קטן, להסתכל אחורה ולחייך.
 
אני חושב שאומנם יש עדיין אווירה של סטארט אפ – אבל נובה, היא תיכף כבר עמותה גדולה. אני רוצה להאמין שנמשיך לייצר בוגרים שיקחו את העניין החברתי הרבה מעבר למסגרת שלנו. אני מכיר לא מעט אנשים שעזבו את עולם העסקים לטובת עשייה חברתית, ולא פחות אנשים שהפכו את האחריות החברתית לחלק אינטגרלי מהחיים שלהם. קטונתי לחשוב שנובה היא האחראית היחידה – אבל נעים לי להאמין שאנחנו הטריגר. אתם. החבורה הפנטסטית שהתאספה לה לאורך השנים, ובמסירות שאין שנייה לה, מתוך מחוייבות אמיתית להוביל שינוי תפיסתי במגזר החברתי של ישראל, נפגשת כל שבוע, ועושה עוד קצת כדי שלכולנו יהיה יותר קל לחייך.

תודה ענקית לועד המנהל, למתנדבים, לראשי הצוותים, למנטורים, להנהלה הרחבה, לתורמים, למוסדות האקדמיים השותפים, לעמותות וכל מי שתרם בדרך. תודה גדולה קצת יותר לברק השותף שלי. ותודה לכם – על זה שאכפת לכם. ואולי, הנאיביות של גיל עשרים ושלוש, היא המתכון הכי טוב להסתער על חלומות גדולים...

-עידו


*עידו סום, המייסד של נובה וכיום חבר ועד מנהל, יזם, בעל ניסיון בהקמת חברות, יעוץ ופיתוח עסקי בשוק המקומי והבינלאומי, עם דגש על תחום השווקים המתפתחים ואנרגיה ירוקה. בעל תואר ראשון בהנדסת תעשיה מאונ' ת"א ו-MBA מאוניברסיטת סטנפורד. כיום מנהל השקעות בקרן הון סיכון TLcom Capital Partners בלונדון. 
 
    
 

    
  
                                                                                                                        
                                                                                               
 
                                                         
 

 


Add this to your website
 
خرید vpn خرید کریو خرید کریو دانلود فیلم خارجی دانلود آهنگ ایرانی دانلود فیلم خرید vpn دانلود فیلم vpn خرید vpn خرید کریو Google